מצב חירום



מצב חירום

מצב חירום

בקיץ 2009 נסענו חיים ואני לטיול בסלובניה. מאחר והתחתנו צעירים והקדמנו להקים משפחה, הגענו די מוקדם לשלב הזה בחיים שכל הורה מותש מייחל לו, שבו הילדים כבר גדולים ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אותם בבית, דואגים לעצמם, ולעשות למעננו. עמית, בננו הבכור, כבר חי אז בתל-אביב עם מי שהיה אז בן זוגו. יותם היה חייל ושירת בלשכת הגיוס בחיפה ונועם היה תלמיד תיכון.

את הימים שלפני הנסיעה ביליתי בעיקר במטבח ומילאתי את המקפיא בקופסאות פלסטיק מלאות באוכל מבושל ובעוגות שאפיתי וגם ציידתי את המזווה במבחר מרשים של מוצרים להכנה מהירה. לפי כמויות האוכל שהשארתי מאחור היה אפשר לחשוב בטעות שלשכת הגיוס בחיפה העתיקה את חדר האוכל אלינו בכרכור, אבל רק כך הרגעתי איכשהו את המצפון האימהי על שאני 'מפקירה' את ילדיי ונוסעת לחו"ל בלעדיהם. דאגתי לפנקס קטן שבו ישבתי וכתבתי בפירוט כמה מתכונים בסיסיים להכנת תוספות, שחלילה ילדיי העזובים לגורלם לא ימותו ברעב בזמן היעדרי.

בהמשך למתכונים, באותו פנקס, חיים ואני שקדנו יחד על מיני תרחישי אימה ופתרונות מומלצים, כולל כמובן מספרי טלפון והנחיות לשעת חירום. חשבנו על הכל: מחלות, תקלה בחשמל, קצר בדוד, מקרר שמועל בתפקידו, פיצוץ של צינור מים, פריצה לבית, רעידת אדמה, תקלה במכונית או גנבה שלה והשד יודע מה עוד. ערכנו רשימת טלפונים של בני משפחה, רופא משפחה, ביקורופא, סוכני ביטוח, טכנאים, מוסך, חשמלאי, שרברב. ממש ישבנו וערכנו רשימה של כל  מקרי הביש שרק העלנו בדעתנו. ערב לפני הנסיעה ישבנו עם הילדים, העברנו להם סדנת הישרדות ונפרדנו בנשיקות. יצאנו לשדה בהרגשה טובה שאנחנו הורים אחראיים ושהילדים מצוידים בכל הכלים האפשריים להתמודד עם כל רעה שחלילה תבוא.

והרעה באה. והילדים שלי כלל לא היו מוכנים.

במוצאי שבת של ראשית אוגוסט 2009 אירע הרצח בבר-נוער בתל-אביב. בפנקס המשפחתי שלנו לא היה שום מספר טלפון שאפשר להתקשר אליו כשאלמוני רעול פנים מחליט לרצוח ילדים רק בגלל נטייתם המינית. הרצח הזה טלטל את הילדים שלי, במיוחד את הבכור שכבר היה אז, כאמור, תושב תל-אביב. בתוך הסערה שחוו הילדים הנפלאים שלנו ניסו לגונן עלינו ולומר לנו ש"היה פיגוע בתל-אביב, לא לדאוג, הכל בסדר." אבסורד, אבל מסתבר שכשהמציאות כל-כך מעוותת, איכשהו נדמה ש'סתם' פיגוע יכול להיות הדבר המרגיע. כי למרצחים על רקע לאומני כבר התרגלנו אבל לא לאיזה מטורף או חולה שנאה שמוציא נערים להורג רק בגלל הנטייה המינית השונה שלהם, ובמיוחד כשאני מבינה בחלחלה שאחד מהנערים הללו עלול היה בקלות להיות הילד שלי.

הרצח הזה זעזע את עולמי. פתאום הבנתי שהילדים שלי נלחמים פה לא רק על שוויון זכויותיהם כאזרחים שווי חובות, אלא בקלות רבה עלולים להיקלע למצב שבו יהיה עליהם להילחם גם על חייהם. פתאום הבנתי כמה חושך יש בהומופוביה, כמה עוול יש בה. הבנתי שזו מלחמה מסוכנת והרגשתי שאני לא מוכנה להפקיר אותם במלחמה הזו, שהחל מהרגע הזה אני מפסיקה להתפתל ולגמגם ואני עומדת מאחוריהם ומאחורי מי שהם בגלוי ובגאווה. נדמה לי שאם אני צריכה להצביע על נקודת זמן שבה השלמתי לחלוטין עם שונותם של ילדיי והבנתי סופסוף מה באמת חשוב ומה הבל הבלים– אוגוסט 2009 זה בהחלט הזמן.

ומילה על כאן ועכשיו.

כבר 2015 והרצח בבר-נוער עדיין לא פוענח. אוטוטו בחירות ואני מתקשה להכיל את העובדה שיש כאן יותר מדי אנשים (חכמים וטובים) שתומכים במפלגות שבכלל בלי למצמץ מכשירות הומופוביה ומעודדות את עצם קיומה, ועדיין נשמעים קולות המדברים על הומואים ועל לסביות כאילו מדובר במשהו מקולקל הדורש תיקון.

מה עוד צריך לקרות פה כדי שכולם יבינו שזו החברה שלנו שזקוקה לתיקון?

7,794 Comments


    Fatal error: Allowed memory size of 94371840 bytes exhausted (tried to allocate 7864400 bytes) in /home/meever/meever.co.il/site/wp-includes/class-walker-comment.php on line 181