[social]

מה קשור גאווה מה?

מה קשור גאווה מה?
יולי 27, 2015 בתי תורג'מן

מה קשור גאווה, מה?

מאז הרצח בבר-נוער, בכל שנה מחדש, אני אומרת לעצמי שבשנה הבאה חייבת להיות במצעד הגאווה ואיכשהו זה עדיין לא קרה. גם לא השנה, כי לא הייתי בארץ.

היו שנים שבהן כלל לא העליתי על דעתי להיראות בפומבי בשום הקשר לקהילה הלה"טבית – שחלילה לא יעלו עליי… בדיעבד, אולי באיזה שהוא מקום עמוק בפנוכו היה בי משהו שהתרעם על הילדים שלי שבחרו להשתתף במצעד (סליחה, אהובים שלי) – מן הסתם חששתי שזה יפריע לי להמשיך לשבת בשקט בתוך הארון. המצעד היה נראה לי כמו התגרות מיותרת של הקהילה הלה"טבית. מה גם שתמיד נלווים למצעד הגאווה קולות המבקשים להדיר אותו מהמרחב הציבורי; בשם הדת, בשם המוסר, בשם האטימות, בשם ההומופוביה. ומטבע הדברים כל ניסיון להדיר מעורר מחאה ומביא להקשחת העמדות. וגם אני איכשהו ראיתי בזה אירוע מוחצן, צעקני ובוטה, ואפילו חשבתי שזה עושה שירות רע לקהילה, ושכדי להפיק ממנו תועלת אמיתית הוא צריך להיראות 'מכובד' יותר. 

הזמן חלף ותהליך ההשלמה שלנו התקדם לאטו, והלך והתחזק בתוכי גם הקול שהתגאה בילדים שלי על דבקותם במצעד והיה מסוגל לשמוח באמת ביכולתם ללכת עם מי שהם בראש חוצות ולהיות שלמים עם עצמם.

ואחר-כך בא הרצח בבר-נוער והבנתי בהמון כאב וחלחלה שלהיות הומו במדינת ישראל עלול להיות גם להיות או לא להיות. ולא כמטאפורה. והיחס שלי למצעד ולמה שהוא מסמל קצת השתנה, בעיקר כי הבנתי כמה חושך עדיין שורר סביבנו וכמה חשוב לפזר אותו, אבל עדיין חשתי חוסר נוחות מכל ה'איך'.

לפני המצעד השנה, בשיחה עם הבנים שלי, כשהבנתי שגם השנה לא אצליח להגיע למצעד, אמרתי משהו על הרגשות המעורבים שעדיין יש לי סביב האופן שבו מתנהל המצעד, ושאולי זה מזיק לקהילה יותר מאשר מועיל וכו'. דיברנו קצת ואז הבן שלי אמר לי משהו שקצת מהדהד לי בראש מאז: "הייתה תקופה שגם אני חשבתי כך ואפילו העדפתי לא ללכת אבל היום אני מבין שזו הייתה הומופוביה מופנמת כי גם הסגנון הזה הוא חלק מהקהילה וצריך להכיר בזה ולתת לזה מקום ולא להתבייש בזה." ברגע הראשון הדפתי את הפרשנות שלו. אבל אחר-כך חשבתי שכנראה יש בזה משהו. הצבעוניות והמוחצנות והגרנדיוזיות באמת מאפיינות חלקים מהקהילה – האם צריך למתן אותן רק כדי להקל על העיכול של כולנו? הרי זו הקהילה הלה"טבית שחיה את חייה בעולם הטרוגני ונאלצת שוב ושוב 'להתיישר' לפי הכללים המקובלים בו. אז כן, יש יום אחד בשנה שבו הם לוקחים לעצמם את חופש הביטוי המלא לראות ולהיראות כרצונם. ומי שקשה לו לעכל את זה שייקח משהו לצרבת.

ולכל אלה שמרגישים רציונאליים ונורא סובלניים וליבראליים, כשהם משתפים בהגיגים מסוג: "שכל אחד יעשה בבית שלו מה שהוא רוצה אבל למה אני צריך לראות את זה? מה קשור גאווה מה? אני סטרייט אז אני גאה בזה?!" בבקשה תפסיקו לבלבל לעצמכם ולנו את המוח: כשלה"טבים יוכלו להיות באמת מי ומה שהם – במלוא מובן המילה – בפני המדינה וחוקיה ובכל מרחב ציבורי, תוך שוויון זכויות והזדמנויות מלא וקבלה אמיתית מצד כולנו– הטיעונים שלכם יהפכו להיות תקפים גם בעיניי. עד אז, מי שאין לו שום דבר חכם לומר – עדיף שישתוק. ולצערי, כמו שזה נראה גם בשנה הבאה עדיין נצטרך פה את מצעד הגאווה. ואולי סופסוף גם אני אהיה שם.